בנם של הינדי ג'ויס ושאול. נולד ביום כ"ז באלול תשס"ד (13.9.2004) באפרת. אח למיטל, מתן ולהב.

שלמה יקיר (שלומי) גדל ביישוב אפרת שבגוש עציון וחונך לאור ערכים של אהבת הארץ, אהבת התורה ועשייה חברתית. כבר מגיל צעיר שימש עוגן עבור משפחתו, סייע בכל דבר, דאג לאחיו והיה ה"דבק" המאחד בין כל בני המשפחה.

שלומי נודע בצניעותו ובשלוות הנפש שלו. הוא ניחן ביכולת נתינה אינסופית וביכולת לראות את הטוב שבכל אדם. חבריו מצאו אצלו אוזן קשבת, וידעו שבשעת צרה הוא יעמוד לצידם.

בתום לימודיו בבית הספר היסודי למד בתיכון "דרך אבות" ביישוב מגוריו, ולאחר מכן המשיך ללימודים במכינה הקדם-צבאית "עצמונה" שבמושב נווה, המועצה האזורית אשכול. לימוד התורה במכינה היה מבחינתו לא רק רכישת ידע תורני, אלא שינוי מהותי של האישיות ודרך חיים: "במכינה אנחנו לומדים בעיקר איך להיות אנשים גדולים, אנחנו לומדים להפוך מאדם פרטי לאדם של שליחות", כתב.

בשבת כ"ב בתשרי, שמחת תורה תשפ"ד, 7 באוקטובר 2023, בשעה שש וחצי בבוקר, פתח ארגון הטרור חמאס במתקפת פתע על ישראל. בחסות ירי מסיבי של טילים ורקטות מרצועת עזה לאזורים נרחבים בארץ חדרו אלפי מחבלים – יבשתית, ימית ואווירית, והחלו במתקפה רצחנית על יישובי עוטף עזה ועל שדרות, אופקים ונתיבות, על מְבַלי מסיבות טבע סמוך לקיבוצים רעים ונירים, על בסיסי צה"ל ועל העוברים בדרכים באזור. המחבלים רצחו כשמונה-מאות אזרחים בבתיהם, במכוניותיהם, אחרי שביצעו בהם פשעים כבדים. חטפו לרצועת עזה מאות ישראלים והחריבו, בזזו והעלו באש בתים ורכוש. מאות חיילים, שוטרים, אנשי כוחות הביטחון וחברי כיתות הכוננות המקומיות נפלו בקרב. בבוקר זה החלה מלחמה.

כשפרצה המלחמה שלומי למד במכינה הקדם-צבאית, וחצי שנה לאחר מכן, ביום 7.4.2024 התגייס לצה"ל ושירת כלוחם בחיל השריון, עוצבת "עקבות הברזל" (חטיבה 401), גדוד 52 ("הבוקעים").

לאורך כל שירותו ביצע את תפקידו בצורה הטובה ביותר, כלוחם מקצועי, אמיץ ומסור. הוא שאף למצוינות ומעולם לא ויתר לעצמו. הוא פעל בשקט ובנועם, מילא כל משימה באחריות ובמסירות, בלי לבקש לעצמו הכרה או תשומת לב, והיה גאה מאוד בשירותו בחיל השריון.

בתום מסלול ההכשרה השתתף שלומי בלחימה ברצועת עזה.

ביום 14 ביולי 2025 השתתף שלומי בפעילות במרחב ג'באליה שבצפון רצועת עזה, במהלכה נהרג. באירוע נפלו גם הלוחמים סמל ראשון שהם מנחם וסמל יולי פקטור.

רב-טוראי שלמה יקיר (שלומי) שרם נפל בקרב ביום י"ח בתמוז תשפ"ה (14.7.2025). בן עשרים בנופלו. הובא למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין בכפר עציון. הותיר אחריו הורים, אחות ושני אחים.

לאחר נפילתו הועלה לדרגת סמל.

אחרי נפילתו נחשף עולמו הפנימי המופלא של שלומי דרך עשרות פתקים קטנים שנמצאו בחדרו ובתוך נרתיק המשקפיים שלו. בפתקים אלו, שנכתבו בכתב יד קטן וצפוף, רשם לעצמו הדרכות כיצד להיות אדם עניו יותר, כיצד להתגבר על הגאווה וכיצד להידבק בבורא עולם. בכיס של המדים שלבש בעת נפילתו נמצא פתק שמבטא את דמותו המיוחדת של שלומי: "צריך לתת הכול. אם אתה אוהב, אתה אוהב עד הסוף. אם אתה חבר, אתה חבר עד הסוף. 'מסירות נפש' זה אומר שאתה נותן מהגוף שלך, מהכוח שלך ומהלב שלך למען מישהו אחר שהוא לא אתה, מדי יום ביומו".

ספדה לו אימו: "שלומי, אני עומדת פה כאובה כאב עצום שאי אפשר להכיל. בבקשה תן לי כוחות להמשיך למען המשפחה. כשבאתי לבקר אותך בבסיס תמיד אמרת 'הכול טוב, אל תדאגי, יש לי צוות מדהים וצריך לנצח את הרשע' ... בתוך תוכי ידעתי שתלך, והלחץ גבר. מדי פעם חשבתי על הספד לשלומי. לפני כמה זמן יצאתי איתך לטיול ושאלתי אותך איך אני אמשיך אם יקרה לך משהו. אמרת לי 'אימא, הכול מדויק, ובסוף יהיה טוב ותהיה גאולה'. היית האור בבית, האור שציפו לו שוב ושוב. ועכשיו האור כבה לנצח".

ספדה לו אחותו מיטל: "אני לא מעכלת שזה באמת אתה. תמיד היית כזה מיוחד, משהו באמת נדיר. היית מחפש רק איך אפשר לעזור. יש לך נשמה טהורה, אתגעגע לנוכחות המרגיעה שלך ולשבתות שלנו ביחד עם דברי התורה המחבקים. לא נעלמת, אתה פה – פשוט במקום אחר, מקום טוב, עם כל החיילים למעלה. תנוח עכשיו, נתת מספיק. תן כוח לאימא ואבא. אוהבת אותך וחושבת עליך תמיד".

ספד לו אחיו מתן: "שלומי זה אחד שתמיד מצליח להישאר חיובי, גם כשהוא הכי מותש הוא עם חיוך תמיד על הפנים. תמיד שואל מה אפשר לעזור ומה צריך. זה אחד שעושה את כל העבודה בשקט, בצד, לא מתבלט ולא מבקש כלום מאף אחד. החיוך מידבק, ואתה מרגיש שהוא רואה אותך ורק רוצה לעזור באהבה. הוא אהב לעזור ורצה לעזור. שלומי היה מוכן להקריב את עצמו בשביל המדינה – ואח שלי זה מי שעשה את ההקרבה הזו. אם היו שואלים אותו אם היה רוצה לעשות תפקיד פחות משמעותי, או לעזוב את הארץ, הוא היה עונה – בחיים לא. הוא עשה את התיקון שלו, וזו הסיבה שהוא כבר לא פה".